עד שהדירה תפריד בינינו: חלוקת רכוש וחובות בעת פירוק הקשר הזוגי

לא אחת, לקוחותינו המשקיעים בנדל"ן נועצים בנו כאשר הם רוכשים דירה עבור בנם או בתם. כאשר הבן או הבת נמצאים בזוגיות, עולה תכופות השאלה כיצד "להגן" על הדירה מתביעות בן או בת הזוג במקרה של פירוק הקשר הזוגי.

התשובה הקצרה היא שניתן לעשות זאת בחלק מהמקרים, בעיקר כתלות בשימוש שנעשה בדירה.

לא פחות מטרידה היא שאלת החובות. בין לקוחותינו גם עסקים משפחתיים, או עסקים המהווים מקור עיקרי לפעילות כלכלית בתא המשפחתי, לרבות לקיחת אשראי, ערבויות אישיות ושעבוד נכסי המשפחה. וכמובן, גם חובות מס עשויים להיווצר. במצבים אלה, קיים רצון להגן על בן הזוג מפניות נושים והליכי גבייה בגין חובות לא-לו, הן באידיליה והן בתרחיש של פרידה.

כשאין הסכם ממון: איזון משאבים לפי חוק יחסי ממון

פרק ב' לחוק יחסי ממון קובע כללים לחלוקת רכוש במקרה של פרידה כאשר לא קיים הסכם ממון בין בני הזוג. כללים אלה ידועים כ"הסדר איזון משאבים", ועיקרם חלוקה שווה בשווה בין בני הזוג של כל נכס שהיה בבעלות בני הזוג או אחד מהם, למעט מספר חריגים שיישארו ברשותו של בן זוג אחד.

לעניין מקרקעין קיימים שני חריגים רלוונטיים:

• נכסים שהיו לבן זוג אחד ערב מיסוד הקשר, או שקיבל במתנה או בירושה בתקופת הקשר.

• נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששוויים לא יאוזן ביניהם, גם אם נקנו באמצעים משותפים.

לכן, דירה שרכש אדם על שם בנו או בתו (ולא על שם שני בני הזוג) נכללת בחריג הראשון, בין אם הדבר אירע לפני או במהלך הקשר הזוגי. עם זאת, יצירת הסכם אי-שיתוף כתוב לגבי דירה זו, או הכללתה בהסכם ממון קיים, יחזקו את כוונת אי-השיתוף בנכס, ויגדילו את הסיכוי להשארתו ברשות בעליו הרשומים במקרה של פרידה.

נבהיר כי לשון החוק אמנם משתמשת במילה "נישואין", אולם הוראותיו חלות גם במקרה של ידועים בציבור, אשר מיסדו את הזוגיות באופן אחר.

האם ניתן להגן על כל נכס באמצעות הסכם כתוב?

לכאורה, הכללת נכס בהסכם ממון קובעת באופן בלתי ניתן לשינוי מי יהיה בעליו או כיצד יחולק במקרה של פירוק הזוגיות. אולם, הפסיקה קובעת לכך יוצא מן הכלל עקבי אחד, והוא דירת המגורים - הנכס בו התגוררו בני הזוג יחד בפועל טרם הפרידה.

כאשר זוג רוכש את דירת מגוריו, מקובל לרשום אותה בחלקים שווים על שני בני הזוג. אולם, קיימים מקרים של רישום רק על שמו של אחד מבני הזוג, למשל:

• אם הגיעה לרשות בן הזוג טרם מיסוד הקשר, או שרכישתה לאחר מיסוד הקשר (כולה או מרביתה) מומנה מכיסו של בן זוג זה. במצבים אלה, ייתכן שדירה זו אפילו כלולה בהסכם ממון שנערך בין בני הזוג.

• אם בני הזוג סברו (בטעות) שכך יוכלו להיות פטורים ממס רכישה על דירה נוספת שתירשם על שם בן הזוג השני. נזכיר כי לפי חוק מיסוי מקרקעין, לעניין מס רכישה "יראו רוכש ובן זוגו, למעט בן זוג הגר בדרך קבע בנפרד... כרוכש אחד".

כך או כך, החלוקה נקבעת לא לפי הבעלים הרשום, אלא לפי כוונת השיתוף בנכס, המקימה "חזקת שיתוף" שמאפשרת חלוקת הנכס שווה בשווה, ללא קשר לבעלים הרשום או לאופן מימון הרכישה.

במקרה של דירת מגורים, ההוכחות הנדרשות לכוונת שיתוף מעטות למדי. די בכך שבן הזוג שהדירה אינה רשומה על שמו משתתף בהוצאות הדירה, בטיפוחה ובאחזקתה, כדי ליצור ציפייה לגיטימית וסבירה להחלת חזקת השיתוף (ר' בג"ץ 8214/07 פלונית נ' פלוני וביה"ד הרבני הגדול). כמו כן, כאשר הדירה מהווה הנכס העיקרי או היחיד של בני הזוג או לאחד מהם, ייטה בית המשפט להחיל עליו את חזקת השיתוף בכדי לא להשאיר צד אחד קירח לחלוטין.

מסקנה: הגנה על נכסי מקרקעין

על מנת למנוע מנכס מקרקעין להיכלל בהסדר איזון משאבים, מומלץ להורים לרשום אותו רק על שם ילדם, ומומלץ לילד.ה להסדיר את אי-השיתוף בנכס בהסכם כתוב. אין חובה שיהא זה הסכם רשמי שנחתם בנוכחות עורך דין או אושר בבית משפט לענייני משפחה; אך הדברים הללו מספקים אינדיקציה לרצינות הכוונות.

נשוב ונסייג כי האמור לעיל עשוי שלא לעמוד במידה ואין מדובר בנכס להשקעה, אלא בדירת מגורים.

ומה עם חלוקת חובות?

חובות שאינם חובות מס: לפי חוק יחסי ממון

לפי סעיף 4 לחוק יחסי ממון, לא ניתן לגבות מבן זוג אחד חובות אישיים של בן הזוג האחר. לשון הסעיף:

"אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקנינים של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני."

מהם למעשה "חובות השני"? אלו חובות שנוצרו בידי בן זוג אחד בלבד, במעגלי חיים שאינם כוללים את בן הזוג השני, כגון: חובות העסק או החברה בהם אין לבן הזוג חלק; חובות לבנק או נותן אשראי בחשבונות השייכים לבן זוג אחד בלבד; חובות כתוצאה מפעילות פלילית ללא מעורבות בן הזוג; הוצאות בגין קשר מחוץ לנישואין; ועוד.

סעיף 6 לחוק קובע כי חובות הקשורים בנכסים משותפים (קרי, נכסים שנכללו באיזון המשאבים) יתחלקו שווה בשווה בין בני הזוג. לשון הסעיף:

"לצורך איזון המשאבים לפי סעיף 5 יש לשום את נכסי כל אחד מבני הזוג, פרט לנכסים שאין לאזן שוויים; משווי הנכסים האמורים של כל בן-זוג יש לנכות את סכום החובות המגיעים ממנו, למעט חובות בקשר לנכסים שאין לאזן שוויים."

מהם למעשה חובות משותפים? כאלה שנוצרו במסגרת הקשר הזוגי, למשל: תשלומי חשבונות, שכ"ד או משכנתא, חוב עו"ש משותף או כרטיס אשראי השייך לחשבון בנק משותף, הוצאות הקשורות לילדים, חובות של עסק משותף בו שני בני הזוג רשומים ופעילים.

חובות מס הכנסה: הפקודה והפסיקה

האם ניתן לגבות מאדם חובות מס הכנסה של בן זוגו? לפי סעיף 66א לפקודת מס הכנסה, התשובה לכאורה חיובית - לגבי חובות שנוצרו בתקופת הנישואין. אולם, גם בסעיף עצמו קיימים סייגים כאשר החובות נוצרו בעקבות עבירה של אחד מבני הזוג שהשני לא היה מודע אליה, אזי יראו בהם חובות אישיים.

למרות הוראות אלו ופסיקות קודמות, בשנת 2018 בית המשפט המחוזי ת"א נדרש להכריע שוב בסוגיה בע"מ 51582-11-14 ברגיג נ' היחידה הארצית לשומה.

העובדות

המערערת נורית ברגיג הייתה שוטרת במשטרת ישראל. בן זוגה של ברגיג עסק בתקופת נישואיהם בהפעלת בתי הימורים ובארגון משחקים בלתי חוקיים, מבלי לדווח כמובן על ההכנסות מפעילות זו. בתום חקירה פלילית הוציא פקיד השומה שומות לפי מיטב השפיטה, מהן נובעת חבות מס של כ-20 מיליון ש"ח.

על מנת לגבות את המס, השתמש פקיד השומה בסמכותו לעקל נכסים לפי סעיף 194 לפקודה, וביקש לעקל גם בית מגורים הרשום על שם שני בני הזוג בחלקים שווים. בשנת 2016 התגרשו בני הזוג, וברגיג ביקשה מבית המשפט לבטל את העיקול על חלקה בנכס. ​ הטענות ​לטענת פקיד השומה, חזקת השיתוף בין בני זוג כוללת גם שיתוף בחובות, ועל כן הוא רשאי לגבות את החובות בגין פעילות בן הזוג הרשום בתקופה בה היו נשואים כדין גם מבן הזוג השני. עוד טען פקיד השומה כי ברגיג ידעה על ההכנסות נשוא השומות ואף נהנתה מהן, שכן אפשרו גם לה רמת חיים גבוהה מאוד. לטענת ברגיג, איתה הסכים גם בן הזוג לשעבר, אין היא חייבת בחובות המס שלו בגין הכנסות שלא סייעה לו להפיק. ​ ההחלטה ​ בית המשפט קבע כי כיוון שהזוג נישא בשנת 1999, לא חלה עליהם הלכת השיתוף אלא חוק יחסי ממון. חוק זה מקנה לכל אחד מהם מחצית בנכסים המשותפים בעת פירוק הקשר, אך לא בהכרח בהתחייבויות. הסדר איזון המשאבים, שבא לחלק את הנכסים, אינו מקנה זכויות לצדדים שלישיים, כגון לנושים. כל עוד אין ראיות לכוונת שיתוף ספציפית בחוב מסוים, הוא נשאר נחלתו של האדם שנטל אישית את החוב, הן בעת הנישואין והן בעת פירוקם. ​ כן ציין בית המשפט שסעיף 66א(ב) בפקודה מאפשר למס הכנסה לגבות מבן הזוג אך ורק את המס "לגבי חלקו בהכנסה", כלשון הסעיף. מכאן הוסק שהמס אשר ברגיג חייבת בו הוא אך ורק בגין ההכנסות שתרמה לתא המשפחתי - קרי, משכורתה. היות שממשכורתה נוכה מס במקור כל השנים, לא ניתן לגבות ממנה מס נוסף. לבסוף ציין בית המשפט כי עיקול על מלוא הנכס היה מתאפשר רק אילו היה מדובר במס הקשור למקרקעין עצמם. משלא, ניתן לעקל רק את חלק המקרקעין השייך לחייב, קרי, לבן הזוג לשעבר. אי לכך קיבל בית המשפט את בקשתה, וקבע כי העיקול יצומצם לחלקו של בן הזוג לשעבר בלבד. ​ מן המקרה שלעיל ניתן להשליך באופן זהה הן על חובות מס בין בני זוג נשואים, והן על חובות מס בין בני זוג לשעבר. זאת, כי לעובדת גירושי הזוג לא הייתה כל חשיבות לעניין הקביעה בפסק הדין. כלומר, גם לו היו נשארים נשואים, עדיין יכול היה פקיד השומה לעקל רק מחצית מהנכס, שכן החוב לא היה קשור לנכס עצמו, והנכס תמיד היה רשום על שם שני בני הזוג בחלקים שווים.

אולם, אילו בני הזוג היו נשואים, ייתכן ולצורך מציאת הסכום הניתן לעיקול, קרי שווי חלקו של בן הזוג ברכוש המשותף, היה נדרש חישוב של "איזון משאבים" בדומה לנעשה בגירושין.

חובות מע"מ: מתי חוב מע"מ עשוי להיגבות מבן הזוג?

בניגוד לתיקי מס הכנסה, בתיקי מע"מ אין "בן זוג". תיק מע"מ הנו תמיד יחידני, ונושא את תעודת הזהות של העוסק בלבד. לכן, חוק מע"מ אינו רואה אוטומטית בבני זוג כאחראים זה לחובות זה.

בסעיף 106 לחוק, העוסק בגבייה מצד שלישי, מופיעים שני תרחישים עיקריים בהם ניתן לגבות חובות מבן הזוג לשעבר:

• פטירת העוסק - כאשר עוסק נפטר וקיים בתיקו חוב מע"מ, ניתן (בתנאים מסוימים) לגבות חוב זה מ"הנציג החוקי" של הנפטר. לפי ההגדרה בסעיף, מדובר במנהל העיזבון או היורשים החוקיים. לפי דיני הירושה, האחרונים הם בראש ובראשונה בן או בת הזוג. הדבר לא יתאפשר במידה והנפטר אינו חייב אישית בחוב האמור (למשל אם החוב הוא של חברה בשליטתו), כפי שמדגים ת"א 56577-02-19 קליין נ' מנהל מע"מ אשדוד.

• העברת נכסים אגב סגירת העסק - אם נכסים המופיעים בספרי העסק הועברו לגורם שלעוסק יש עמו יחסים מיוחדים, כך שלעסק לא נותרו אמצעים לתשלום חובו במע"מ, ניתן (בתנאים מסוימים) לגבות את החוב ממקבל הנכסים. כך למשל, אם בחלוקת הרכוש בגירושין קיבל בן זוג אחד נכסים "עסקיים" של האחר ללא תמורה, או בתמורה חלקית, הוא עשוי בהחלט למצוא עצמו "נשוי" למחלקת הגביה במע"מ.

סיכום ומסקנות

הן בנכסים והן בחובות קיימת הבחנה בין האישי למשותף. הבחנה זו מתבצעת הן בחקיקה והן בפסיקה.

לעניין הנכסים נדרשת הבחנה זו בעיקר במצבים של פירוק התא המשפחתי. שם ניתן מירב המשקל לחזקת השיתוף, המבוססת על כוונה וציפייה ולא על עניינים טכניים כמו רישום ומימון.

לעניין חובות, הדבר מורכב יותר. ככלל, הנישואין כשלעצמם אינם יוצרים אחריות הדדית לחובות אישיים. אולם ככל שמדובר בחובות מס, קיים הבדל בין מס הכנסה למע"מ. במס הכנסה קיימת חשיבות למצב הזוגיות בעת היווצרות החוב, וכן ל"תרומת" בן הזוג לפעילות שיצרה את החוב. במע"מ, לא הזוגיות כשלעצמה קובעת, אלא החזקה בנכסים אישיים של החייב מהם ניתן לגבות את חובו.